מה אנחנו למדים מפרשת נח

פעמים רבות בחיינו אנחנו מתלבטים כיצד לנהוג ואיך ראוי לפעול, הן בחיינו הפרטיים והן בחיים הציבוריים והכלליים, כגון בשעת בחירות כאשר קיימת מערכת של שיקולים והתחבטויות – האם להצביע עבור מועמד פלוני או מועמד פלוני. מדובר לכאורה ב"שטח אפור"…  זוהי שאלה שהתשובה עליה אינה מופיעה בשולחן ערוך…

הגמרא במסכת ברכות (כו, ב) מספרת על הדקות האחרונות בחייו של אחד מגדולי התנאים רבי יוחנן בן זכאי "כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם… אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר… אעפ"כ הייתי בוכה, ועכשיו שמוליכין אותי לפני… הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם… ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של ג"ע ואחת של גיהנום ואיני יודע באיזו דרך מוליכים אותי ולא אבכה". עד כאן סיפור הגמרא.

וידועה השאלה: מה היה הפחד הגדול של ריב"ז שמא יוליכוהו לגיהנום; אדם בשיעור קומה כמוהו שארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד "ואמרו עליו שמימיו לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ותפילין" – והוא פוחד מגיהנום?!

ישנם כאלה שמבארים את הסיפור הזה באמצעות סיפור אחר שמופיע בגמרא במסכת גיטין (נו, ב ) בקשר לריב"ז שהיה חי בתקופת חורבן בית שני. הגמרא מספרת שבערב החורבן, כאשר אפסה כל תקוה להצלת העיר והמקדש, הוציאו אותו תלמידיו הנאמנים מירושלים הנצורה והוא התייצב לפני אספסיינוס שפנה לריב"ז ואמר לו: אלא בעי מינאי מידי דאתן לך; ענה לו ריב"ז מיד תן לי יבנה וחכמיה! מספרת הגמרא "קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי ליה למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא" – הלא יכול היה לבקש את הצלת ירושלים ובית המקדש! והגמרא מוסיפה לספר כי ריב"ז חשב בשעת מעשה "דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הווי", כלומר, בקשה גדולה ורצינית כמו הצלת העיר היה אספסיינוס דוחה, וא"כ העם היה מפסיד גם את ירושלים וגם את חכמי יבנה. ההכרעה הזאת של ריב"ז היה מוטלת עליו במשך דקה אחת, מי יכול היה לחזות מראש כיצד יגיב הקיסר על הבקשה של הצלת ירושלים.

כלומר, היתה זו התחבטות משמעותית ביותר, אולי השאלה החמורה ביותר בתולדות העם היהודי , וריב"ז היה צריך לפסוק בעצמו מהי הבקשה שראוי לבקש באותו רגע מאת הקיסר, בלי אפשרות להתייעץ עם חבריו החכמים, ועליו להשיב תוך כדי דיבור!

רבי יוחנן בן זכאי מעולם לא היה בטוח האם נהג כשורה והאם הכריע נכון; מחד גיסא נדמה היה לו שמא יכול היה להשפיע על אספסיינוס ולהציל את ירושלים כפי שחשבו רבי יוסף ורבי עקיבא, ולבו שתת דם על שנמנע מלבקש זאת; לאידך גיסא – אסור היה לו להעמיד בספק סכנה את חכמי יבנה ואת כל התורה שבע"פ, שכן ללא בית המקדש עם ישראל היה יכול לשרוד, אולם ללא התורה לעם ישראל אין קיום כלל. ועל כך דאג ובכה ריב"ז ברגעים האחרונים לחייו עלי אדמות.

***

השבוע אנו קוראים את הסיפור של נח. רש"י אומר: יש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. לאחרונה ישנם יותר מדי דרשנים שדורשים אותו לגנאי. אני סבור שהגיע הזמן לנסות להכנס לנעליים של נח ולחשוב מה באמת הוא עבר.

בסוף פרשת בראשית כתוב "וירא ה' כי רבה רעת האדם … וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ .. . ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמים". אנו נוכחים לראות אפוא כי להקב"ה היתה החלטה להחריב את העולם.

וכשהקב"ה מודיע על כך לנח, הוא שוב אומר לו את אותם הדברים: "ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם מן הארץ". במילים פשוטות: אני מחריב את העולם, וכפי שהוא ממשיך "ואני הנני מביא את המבול … לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים כל אשר בארץ יגוע". ורק אותך – נח – אציל בכדי שיהיה המשך וקיום לעולם , וביחד אתך – אומר לו הקב"ה – אני יציל "מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך". זאת אומרת, שנח הצטווה לבנות את התיבה לא כדי להציל את עצמו, אלא כדי להציל את כל העולם, על מנת שיהיה קיום והמשך לעולם.

וכאן הגיעה הדילמה הגדולה: האם נח יעשה אולטימטום לה' כשם שעשה משה רבינו על חטא העגל שביקש להציל את ישראל ואם לא "מחני נא מספרך", וגם משה אז לא ידע אם הסיפור יסתיים והוא לקח "הימור" עצום, אולי הקב"ה באמת יהרוג את כולם ואת משה ולא ישאר מאומה; או שנח יבחר את הגישה של רבי יוחנן בן זכאי דלעיל, שנציל את קיום העולם והעיקר שלכל הפחות יהיה לו המשך כלשהו.

זה לא שנח היה "אגואיסט" שדאג אך ורק לעצמו, וכאשר שמע שהקב"ה מציל אותו הוא לא דאג לאף אחד. להיפך, אנו רואים שבמשך כל השנה שהוא היה בתיבה הוא ובני ביתו סבלו סבל רב כדי להחיות ולקיים את כל הבהמות והחיות ע"מ שיהיה המשך לקיום העולם, וכפי שרש"י אומר על הפסוק "וישאר אך נח" (ז, כג): "ומדרש אגדה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות". והמדרש תנחומא מאריך יותר "כל אותם שנים עשר חודש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקים לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות, יש בהמה אוכלת לשתי שעות בלילה ויש אוכלת לשלש שעות" וכו'.

כלומר, אנו רואים שנח מסר את נפשו לקיום העולם, וכמו שרואים גם בשעת היציאה מן התיבה : "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם", ומהיכן היו לו זרעים? אומר רש"י: "כשנכנס לתיבה הכניס עמו זמורות ויחורי תאנים". דהיינו, לפני שהוא נכנס לתיבה הוא תכנן ודאג כיצד הוא ימשיך את קיום העולם. אם הוא היה חושב רק על עצמו הוא היה עולה לקומה השלישית בתיבה והולך לישון ומודיע שיעירו אותו כשהמבול יסתיים. אבל הוא עשה בדיוק את ההיפך שכן הוא דאג להמשך העולם, ורק מתוך דאגתו זו הוא לא היה מוכן "לקחת הימור" ולתת אולטימטום להקב"ה ב'סטייל' של משה רבינו, שכן הוא לא ידע כיצד זה עלול להגמר…

חיינו מוצפים בדילמות ובהתחבטויות שונות ומגוונות. לדוגמה: אתה מעוניין שבני משפחתך יקיימו יותר מצוות, אז אתה רוצה ללחוץ עליהם בכיוון זה, אבל מצד שני אתה חושש ללחוץ עליהם שמא הם יזנחו את הכל. אתה רוצה שהבן שלך יבוא למנין ביום ראשון בבוקר והוא לא מעוניין , אתה יכול להכריח אותו, השאלה היא האם זהו הדבר הנכון לעשות, אולי הוא יזרוק הכל, וזו שאלה שמבצבצת הרבה בכל מיני צמתים בחיינו.

חסידים בשעת פארבריינגען היו אומרים 'לחיים' והיו מאחלים האחד לרעהו – שנזכה לכוון ולעשות את הדבר הנכון והראוי. באורח תמידי ניצבים מולנו שתי דרכים, ועלינו להתפלל שנזכה לעשות ולבצע את ההחלטה הנכונה.

יהי רצון שנכוון לכוונה העליונה.

מאת הרב יגאל צפורי